המכתב שלא נכתב

מכירים את זה? =]
זה אשכול כזה שפורקים את הרגשות שלכם וכותבים מכתב למישהו שהייתם רוצים להגיד לו משהו. זה יכול להיות גם הכי קצרצר שיש. ^_^
נגיד:
לחברה שהייתה לי
איך יכולת לעשות לי את זה? אני ממש פגועה
הלכת מאחורי הגב שלי עם אהוב לבי
את חושבת שאני לא יודעת את האמת?!?!

חחחחח זו סתם הייתה דוגמא =]
אפשר גם לא לכתוב למי זה
ופשוט להתחיל לכתוב את המכתב
הרעיון הוא לפרוק את מה שיש לכם בלב
גם אם אלה דברים משמחים שרציתם להגיד למישהו ובחיים לא יצא לכם או בחיים לא תגידו לו כי אתם מתביישים
^_^
אבל תכתבו כאן רק מכתבים
אל תהפכו את זה לאשכול דיבורים

ליאת, למה את בלתי נראית בפורום? :O
טוב, טוב, אני לא אהפוך את זה לאשכול דיבורים

למישהי שלמדה איתי פעם בתיכון,

לא דיברתי איתך כל כך הרבה זמן, ופתאום לפני זמן מה אמרת לי שיש לך משהו חשוב לספר לי, והבטחת שיומיים אחר כך תשלחי לי למייל את מה שרצית להגיד. לא הסכמת לספר לי במה מדובר. צחקת ואמרת שאני לא אדאג, שהכל בסדר, אבל שאת מבטיחה שתכתבי לי מכתב ארוך.
שאלתי אם זה משהו טוב או רע, ואמרת שזה משהו רגיל, שאני לא אצפה יותר מדי. ובכל זאת, סיקרנת אותי.
עברו שלושה שבועות מאז.
ניסיתי לשאול אותך למה את לא מספרת לי, וכתבת לי שאין לך זמן.
אז למה? למה היית צריכה להגיד לי את זה ולגרום לי לחכות כל כך הרבה זמן?
אני יודעת שאמרת שלא אצפה יותר מדי, אבל אם בן אדם אומר לך שיש לו משהו חשוב לספר, אי אפשר לא לצפות לזה.
אז למה את מושכת אותי שלושה שבועות?

ובכל זאת, כשתרצי לספר, אני כאן.
מוכנה תמיד להקשיב (:

שלך,
החברה הסקרנית מהעבר.

איזה יופי אפריל (:
--
לחברה שהייתה כ"כ קרובה אלי,
עברנו לחטיבה והכל השתנה.
אני יודעת שזה מצב חדש אבל מאז שאנחנו כבר לא באותה כיתה את השתנית. ולרעה.
את לא אותה אחת שהכרתי. את מישהי אחרת ושונה לחלוטין.
אני לא מכירה אותך ככה. זה לא מה שרציתי בתור חברה כה טובה שלי.
אני רוצה שנהיה חברות כמו פעם אבל את לא שמה לב לאיך את מתנהגת ומדברת.
את אומרת שאת אותה אחת, שככה את מתנהגת וזהו.
אך את לא שמה לב כמה השתנית ואיך הפכת להיות מישהי אחרת לגמרי.
את מדברת שונה, השפת דיבור שלך השתנתה, את מחפפת על דברים שאני אומרת לך,
אין לך סבלנות אלי, את מתמקדת יותר מדי באחרים מאשר בחברים הטובים והאמיתיים
שהיו לך קודם. את לא שמה לב לחיים שהיו לך פעם, לפני שהכרת לעומק את כל מי שאת מכירה עכשיו.
את מתעלמת ממני וממה שאני אומרת לך ועוד אומרת שאת חברה שלי באותו מצב כמו קודם.
באמת ובתמים שזה לא ככה. את מדמיינת דברים אחרים לגמרי מהמציאות.
חבל שזה מה שקרה. מקווה שתחזרי מתישהוא להיות מי שהיית פעם.
שלך,
החברה שרוצה אותך בחזרה.

לסופרת האהובה עלי,
תודה רבה על ספר כה יפה.
על ספר שאי אפשר להפסיק לבכות בגללו, גם לאחר שגומרים אותו.
על ספר מלא ברגש, צחוק ואהבה,
תקווה, חלומות, דמיון ואחווה.
תודה רבה, גילרוביץ', על כולו.

-אריאל- כתב:לסופרת האהובה עלי,
תודה רבה על ספר כה יפה.
על ספר שאי אפשר להפסיק לבכות בגללו, גם לאחר שגומרים אותו.
על ספר מלא ברגש, צחוק ואהבה,
תקווה, חלומות, דמיון ואחווה.
תודה רבה, גילרוביץ', על כולו.

אריאללללללללל!
יו, איזו מקסימה את!
תודה!!
איזה מכתב מהמם!!

וצוקוש - ממש אהבתי!! איזה עצוב.. מקווה שהיא יום אחד תחזור להיות כמו פעם

סבתא בלה,
לא הספקתי לפגוש אותך בסוף.
ידעתי שזה יגיע, כי הרי כבר היית כל כך מבוגרת.
אבל באנו אלייך כל כך הרבה ותמיד היית בסדר.. או באותו מצב...
היה כל כך כיף לבוא אליך כל פעם מחדש!
לראות אותך מחייכת ושמחה לקראתנו!
לראות איך מפעם לפעם את זוכרת אותנו יותר ויותר ומתרגשת לקראתנו.
היה כל כך כיף לדבר איתך, לנגן ולשמוח!
ההתרגשות שלך, החיוך המאושר, ההתפקחות, כי בכל פעם היית מתעוררת מהמוזיקה, כל השמחה שהבאנו לך הייתה שווה הכל.
מעולם לא הסכמתי לפספס אותך.
זה היה לי כל כך חשוב!
ידעתי שלא תחיי לנצח אבל לא רציתי שזה יגמר לעולם!
היה כל כך יפה לראות אותך שגם בגיל 100 עוד שמחת לקראת החברות והמשפחה שבאו לבקר אותך.
וכמה שהיו באים! ואת דאגת שיהיה מה לאכול, ומה לשתות.
דאגת שאנה היקרה תארח אותנו כמו שצריך.
את לא היית תמיד לגמרי בהכרה. לא תמיד היית מודעת למה שקורה בדיוק, מי אנחנו שסביבך או איפה את, אבל בהישמע צליל ראשון של מוזיקה היית מתעוררת לחיים ומצטרפת לשירה.
את כל כך אהבת ששרתי לך. כששרתי היית מסתכלת עלי ומחייכת. ראו שנהינת. ההערכה שלך לשירה שלי הייתה כל כך חשובה לי כי ידעתי שאת מבינה בזה ויודעת להבחין ולבקר שירה.
גם בסוף, כשאנה הייתה שרה היית אומרת לה שהיא מזייפת.. חח.. אבל כשאני שרתי, תמיד ביקשת עוד או ששאלתי. וכששאלתי אם את רוצה שאמשיך התשובה תמיד הייתה "shour!!" כאילו שלמה בכלל שאלתי.
אנשים אמרו שאני שרה יפה אבל ההערכה שלך הייתה הכי חשובה לי.
כשירדנו איתך לים היה כל כך כיף ויפה. הסתכלת עלינו בחיבה ובדקת שהכל בסדר.
כל כך נהנת מהאויר.
בסוף פתאום קרה משהו. את איבדת את ההכרה והלכת לבית החולים.
כשאמא אמרה שאולי לא תצאי מזה בכיתי המון!
איך אני אוכל להמשיך בלעדייך?!
את נלחמת על חייך.
תמיד היית גיבורה.
וחזרת להכרה.
מצבך השתפר וביום ראשון היית אמורה לצאת חזרה הביתה.
אני חושבת שפשוט רצית למות בבית.
כי את כל הזמן רצית לחזור הביתה.
אבל בסוף לא החזקת מעמד נפטרת בבית החולים, ממש בסוף אוגוסט.
את זוכרת את אנה?
אנה כל כך אהבה אותך ודאגה לך.
היא הייתה כל כך עצובה.
היא בכתה כל כך.
היא הרגישה כאילו היא קרובת משפחה שלך.
כאילו את סבתא או אמא,
כזאת כמו שמעולם לא היו לה.
היא כל כך אהבה אותך!!
היא היית מוכנה להקריב הכל בשבילך!
אפילו את הכסף שנשאר לה מהטיפול בך,
חלק ממנו היא השקיעה בקניית פרחים כל שבוע, כדי שיהיה לך שמח,
וקניית דברים טעימים כדי שכשיבואו לבקר אותך תמיד יהיה טעים ונחמד.
עוד מעט תמלא שנה לפטירתך
אני, עפרי, הנינה שלך, מתגעגעת.
אני אזכור אותך לעד ואוהב אותך לנצח!!
אני רוצה שאם את יודעת מה אני כותבת לך, תזכרי תמיד שאנחנו עדיין אוהבים אותך כל כך!
וכולנו מתגעגעים אלייך מאוד.
בתוך תוכי את תמשיכי לחיות.
בכל פעם שאשיר
בכל פעם שאנגן
בכל פעם שאחשוב ואזכר בך!
כי היה ביננו קשר מיוחד ואני מאמינה שזה לא היה סתם!!
עפרי.

ליאת- את לא מבינה למה גרמת עכשיו!
אני פה ברז! =]

איזה חמודה את!!!!!!!!!!!!!!!!!!33>>>>.
גמאני כתבתי משו כזה לסבא שלי.. ולקיטקט.. ובכיתי בטירוףף כאילוו.. ישלי עדיין את זה כי זה בתוך היומן שלי.. אני רוצה מתי שיהיה שנתיים למתי שסבא שלי מת ללכת להקריא לו את זה.. אפילו לא הייתי אצלו בקבר אף פעם כי זה ממש מלחיץ אותי.

אני בכיתי בטירוף!
הייתי כל כך קשורה אליה.
מה שכן... גיל 100 הוא גיל מכובד ביותר.

סבא שלי מת בגיל 60 ומשהו..

ממה?

לא אומרת.. ממה סבתא שלך מתה? [זאתי שכתבת לה..]

זקנה בסופו של דבר...

אהה..

פיצוש את לא מבינה איך אני בוכה עכשיו ממה שכתבת.
אני כתבתי משהו לסבא שלי להלוויה והיה לי ממש קשה להקריא את זה.
ה3 מילים הראשונות שזה "סבא יקר שלי" אמרתי ממש בבכי ואז המשכתי לבכות אז אבא שלי
המשיך להקריא וכשנרגעתי המשכתי להקריא עד הסוף.
וגם ראיתי אותו בזיהוי שלפני שמוציאים אותו לאולם ההלוויה, שצריך לזהות את המת.
ואני הייתי בבית קברות שוב פעמיים. פעם אחת אחרי שבוע ופעם אחת אחרי חודש.
זה ממש קשה לי עם זה. ואני עדיין לא קולטת שהוא איננו.
אני לא מוכנה לשבת על הספה שבה הוא נפטר, אפילו שהחליפו את הכריות , זה קשה לי מאוד.

אתה, אתה שאהבתי.
ואני חושבת שאני עדיין אוהבת.
אני אהבתי אותך כל כך, כל כך אהבתי- שאתה לא מסוגל לדמיין כמה.
חשבתי שאתה מושלם, שאין כמוך- הערצתי אותך.
ואני בכלל לא בטוחה שאתה שווה את זה, אף פעם לא אהבת כמוני, ולא תאהב. חשבת שאתה יכול, אבל אתה לא. את כמו כולם, שמחליפים "סולם" כל שני וחמישי...
אתה שווה את זה? אתה לא מבין את הכאב הזה, כל פעם שאתה מסתכל עליי, בכזה מבט אדיש ושווה נפש. הכאב הזה, הצביטה הזאת, בדיוק במרכז, שכואבת, כואבת מאוד! יותר ממה שאתה יכול לדמיין...
יותר מכל פצע, מכל חתך וכל דבר!

ונשפכתי לפניך, בטיפשותי.
סיפרתי לך את מה שאני מרגישה עמוק בתוכי, פתחתי לך מקום שסגור היטב, באלף מנעולים ואלף בריחים.
ובחרת, למרות מה שביקשתי- לספר את זה. לא שמרת את זה בסוד, כמו שביקשתי.
ועוד לשני האנשים (לפחות לפי מה שאני יודעת... כנראה יש עוד!) שהכי לא מתאימים... למה סיפרת לה?
לזאת ששברת את הלב שלי, איתה.
ולמה למור?! מכל האנשים בעולם, דווקא לו, דוקא לאחד שמזכיר מהי שנאה כל פעם מחדש?!
בחיים לא אסמוך יותר על יצור אנושי- כל עוד אתה קיים כדי להזכיר לי למה.

עפרי, ווואו.. זה היה כל כך חזק, מרגש ומדהים!!
כל כך יכולתי להזדהות, כי זה מה שהרגשתי כששני הסבים שלי נפטרו
את כותבת מקסים

רותי, אני ממש מצטערת על מה שאת עוברת
הוא נשמע בן אדם ממש מגעיל אם זה מה שהוא עשה..
אני ממש מקווה שהאמון שלך בבני אדם יחזור..
כי אמנם יש יצורים אנושיים מאוד מגעילים, אבל יש גם הרבה טובים, שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. ואני בטוחה שעוד תפגשי אותם

תראי....
אני יכולה לדבר איתך בה"פ?

בטח
הגבתי לך בדיוק (:

שלחתי לך שוב!!!

גמאני שלחתי לך [אפריל]

ל... מען לא ידוע

אני פשוט מאוכזבת..
והאמת שזה די טיפשי להיות מאוכזבת בגלל דבר כזה.
אבל אני תמיד אזכור את המשפט הזה.
את המילים האלה.. שניסו להתחמק ממני ולתת תירוץ..
והמשיכו הלאה כאילו כלום..
כאילו הנושא כבר סגור ואין מה לדון עליו..
כאילו לא נותרתי מאוכזבת.

לך, אתה שיודע איך אני מרגישה כלפיך.
מאז הרגע שהתוודיתי כביכול באהבתי העזה אליך אתה הפכת למישהו אחר.
זה לא שאתה כועס עלי, אני יודעת שלא, זה בגלל כל "הזה" וזה מעליב.
אני מבינה שאתה לא אוהב את העניין שאני אוהבת אותך, אבל זה לא אשמתי שהתאהבתי בך
יותר מדי. אני מסתכלת עליך ומפנה את הראש שאתה מעיף עלי מבט כדי שלא יכאב לי יותר.
הרי אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב מישהי אחרת.
אבל מה רע בי? במה אני כל כך שונה ממה שאחרים רוצים? אני עד כדי כך גרועה כדי להיות עם מישהו
שאני אוהבת? אני מבינה שאני לא יכולה להכריח אותך לאהוב מישהי אבל תתגמש,
היא לא אוהבת אותך ויש מישהי שאוהבת אותך ומראה לך את זה , טוב , לפחות מנסה.
אני מרגישה שאני כותבת את זה מתוך הכרח כדי שתאהב אותי וזה ממש לא נכון.
אתה לא צריך לחשוב ככה. הכי גרוע שאני אמשיך לאהוב אותך וזו פשוט תהיה אהבה חד צדדית.
אני אתייסר כל פעם שאראה אותך עם מישהי, כל פעם שתסתכל עלי, שתדבר עם מישהי, שתצחק,
כשתבכה, שתנסה לסלוח, אתה לא תצליח להשכיח ממני את האהבה הראשונה שלי, הכה חזקה הזו.
אתה לא מבין כמה זה כואב לי וקשה לי עם הדבר הזה.
למה התאהבתי בך? במישהו שלא אפשרי לשחרר ושלא יודע לנסות ולהסביר לאחר מה הוא מרגיש?
למה אתה עושה לי את זה?
זה קשה לי גם ככה.

וואו, צוקוש - המכתב ממש ממש מרגש
ועצוב
את מדהימה!! ואין שום דבר רע בך!
אני יודעת שזה מאוד קשה עכשיו.. אבל יום אחד יבוא הבן אדם הנכון שיהיה מאוהב בך עד כלות נשמתו, והפעם זו תהיה אהבה דו צדדית ואמיתית.
אל תאבדי תקווה

אפרילווש- תודה רבה על המילים החמות והאוהבות.
אני כנראה אוהב אותך לנצח, והוא לא ישים עלי לעולם.
אני לא אשכח אותו ולא מצליחה לשכוח, אני מנסה וזה לא הולך.
בחיים גם לא אמצא מישהו שאוהב אותי באמת כמו שאני אוהבת את אותו ילד.
וגם זה לא יקרה כי אני אוהבת את אותו ילד ממש, אני נראה לי מאוהבת בו.

אני יודעת שזה נראה קשה, אבל יש עוד שנים ארוכות לפנייך, ואני מבטיחה לך שעם כמה שפגיעה מאהבה ראשונה היא קשה, היא כן עוברת.
זה יכול לקחת הרבה זמן, אבל את לא תרגישי לנצח את מה שאת מרגישה עכשיו בגיל ההתבגרות.
אפילו שזה מרגיש הכי חזק בעולם
תהיי חזקה